הבסיס ליצירת קשר טוב ומיטיב עם אחרים הוא לאהוב את עצמנו ולדעת מי אנחנו // דפנה שם טוב

מגיע לנו שנכיר את הצדדים החזקים באישיות שלנו ונדע להעריך אותם.

עלינו לדעת לאמר במה אנו טובים.

איפה הצלחנו?

מה מאפיין אותנו?

דבר נוסף שיכול להגביר את הביטחון והאהבה לעצמנו הוא עיצוב התגובות שלנו לעולם החיצון.

לדעת היכן אנחנו רגישים.

היכן שוכנות להן נקודות התורפה שלנו?

ולאחר מכן לעצב לעצמנו צורת תגובה מתמודדת והולמת.

 

עלינו להרגיש שאנו בשליטה על הניהול הרגשי שלנו.

עלינו לדעת שנוכל לנהל את הרגש ולא הוא אותנו.

מה שעוד מאוד מעצים את האהבה והזהות שלנו זה יכולת ניצול וניהול זמן טובה בהווה.

אם נפתח הרגל להתמקד ב-"כאן ועכשיו" ולדעת שבכל רגע נתון אנחנו בעשיה חיובית,

הרי שזה יעצים את הביטחון שלנו בעצמנו.

התמקדות בהווה ובעשיה בהווה גם תסלק וגם תגרש כל מיני מחשבות טורדניות שמתעסקות בפחדים ומחלישות אותנו.

נבין שאנחנו לא צריכים לקבל חיזוקים מאחרים.

נבין שמה שאנחנו עושים בחיים זה החיזוק הכי גדול ובזה ראוי להתמקד.

 

לא לשפוט!

יחד עם זאת, היכולת לקבל את האחר ולא להיות שיפוטיים, גם היא מוסיפה לעוצמה הפנימית לזהות את עצמנו כאנשים פתוחים ומאפשרים, ולא סגורים בבועה צרה.

קבלת האחר ללא שיפוטיות מגדילה את השמחה והחופש הפנימיים, מרחיבה את הדעת ומרחיבה את היכולת לקבל את העולם באהבה ובפתיחות.

יש דרך מסוימת לחשוב על הפחדים שלנו

וזו הדרך של "הפוך על הפוך",

כשאנחנו פוחדים ממשהו אולי נחשוב שבעצם אנחנו רוצים אותו?

זה כמובן נשמע מופרך לגמרי.

אבל אם נסתכל על זה באופן קצת אחר,

 

נשאל את עצמנו:

"למה התת מודע שלנו הציף אותנו במנת הפחד הזו?",

נשוב ונשאל את עצמנו:

"אילו "רווחים" יהיו לנו, במידה שמשהו שאנחנו חוששים ממנו יתקיים במציאות?".

 

כך למשל:

במידה שאנחנו פוחדים שהילדים שלנו לא יצליחו בחיים שלהם,

האם יתכן שאנחנו באופן תת מודע לא רוצים להישאר לבד?

 

במידה שאנחנו פוחדים שלא נצליח בדבר מסויים,

האם יתכן שמפחידה אותנו עצמאות והתבגרות?

 

במידה שאנחנו פוחדים שלא נצליח בדיאטה, למשל,

אז אולי אנחנו בכלל רוצים לנקום בהורה שתמיד לעג לנו שאנו שמנים?

 

יתכן מאוד שאם נחשוב על הפחדים שלנו בצורה הפרדוכסלית הזאת,

פתאום נגלה שמתחת לכל פחד מכישלון, בכלל עומד פחד מהצלחה!

ועל ידי כך שנבין זאת – נוכל גם לפתור את זה ביתר קלות!

להתמודד עם הפחד / דפנה שם טוב

הפחד מאנשים.

הפחד שאנחנו לא טובים.

הפחד שיגלו פתאום שאנחנו לא מספיק טובים וינטשו אותנו.

ויכעסו עלינו ויזלזלו בנו.

זה כל כך כואב.

הפחד הדמיוני הזה.

הפחד ששוכן לנו במחשבות.

הצורך לרצות את האחר.

זה כאב מפושט כזה בכל הגוף.

שתופס אותנו בבטן שזוחל לנו בגרון.

שמכאיב לנו.

זה פחד של אנשים  שהחמיצו משהו.

שהחמיצו הגנה ובטחון איפשהו במהלך חייהם המוקדמים.

והם סובלים.

ושואלים את עצמם: מה יהיה? מה יהיה עם הפחד הארור הזה?

וזה אוכל מבפנים.

בעיקר כי הוא לא אמיתי.

כי זה לא באמת מפחיד.

אז מה אם מישהו יחשוב עלי משהו רע?!

 מה יקרה כבר?

אז איך להתגבר?

 

קודם כל אנחנו צריכים לקבל!!!

לקבל – זו מילה מאוד חשובה כאן בתהליך הזה.

לקבל את העובדה שיש בנו את הפחד הזה שהרבה פעמים זה פחד מאנשים מצליחים.

מאנשים שמקרינים כוחניות מסויימת.

הרבה פעמים זה פחד שהמקור שלו הוא, דווקא, התנגדות כלשהי.

התנגדות שמישהו מעורר בי וזה מפחיד אותי לעמוד מולו.

ואז מופיע הפחד הזה.

 

אז לקבל!!!

לקבל אותו.

לא לפחד מהפחד.

להתבונן בו היטב.

להכיר אותו ולהכיר בו.

ולהירגע.

ולא להתמרמר.

ואולי אפילו לדמיין אותו קטן כזה.

פחדן כזה.

יושב כפוף בפינת החדר ורועד לו בפינה.

ואז לדמיין אותנו.

קצת משוחררים ממנו.

ניגשים אליו בצעד בוטח.

מרגישים חזקים ושולטים.

וקצת מלטפים את הפחד הזה.

וקצת מרגיעים אותו.

לא את עצמינו אלא אותו.

מסבירים לו שמה שהוא מדמיין זה לא כל כך נורא.

שאנחנו נסתדר בכל מצב.

שנמצא את הדרך להסתדר.

וליבנו נפתח.

ואנו מבינים את סבלה של הנפש באשר היא.

ופתאום כמו נס שקרה.

אנחנו עצמינו כבר לא רועדים מפחד.

אנחנו עצמינו כבר יכולים להכיל חולשות.

שלנו ושל הסובבים אותנו.

ואז אנחנו יכולים להרגיש מבורכים.

מבורכים ולא מקוללים.

כי בזכות הנכות הנפשית שלנו צללנו לעומק.

לעומקי הנפש.

והחכמנו.

ונעשינו אנשים יותר טובים ויותר מיטיבים!

נמשיך לשוחח על פסיכותרפיה, ייעוץ זוגי ומשפחתי בפוסטים הבאים שלנו הדנים בשלל עולמות של נפש האדם – הבדלים בין פסיכותרפיסטית מטפלת לבן פסיכולוגית ועוד ועוד כפי שיאפשר לנו הזמן כמובן.

ערך עצמי // דפנה שם טוב

ערך עצמי גורם לך לבדוק את עצמך ולשאול את עצמך: "איך אני מרגיש?"

אם אנחנו מזהים שאנחנו עצבנים,

מוטרדים,

מבואסים,

כנראה שרצוי שנרצה לשנות את התחושות האלה!

הערך העצמי, הציפייה מעצמנו והאיחולים שלנו לגבי עצמינו יעוררו בנו את הרצון לשינוי.

ברגע שאנו מעריכים את עצמינו, נשאף להיות אנשים רגועים, שמנהלים את חייהם בבטחה.

שמערכת הערכים הפנימיים שלהם גורמת להם סיפוק ושמחה.

נרצה להיות אנשים שתכונות כמו: שלוה,  אופטימית ומתינות יהיו חלק מהאופי הבסיסי שלהם ויקרינו החוצה.

 

ולמה זה שייך לערך עצמי?

כי כמו שאדם שמעריך את עצמו יקפיד להיות נקי ומסודר חיצונית, כך גם אדם שמעריך את עצמו ימצא את הדרך הנכונה להוציא את המיטב שלו החוצה.

וכן! זה יכול להיות מתוך מודעות.

השינוי הזה יכול להיות מתוך המודעות לחשיבותם של הדברים הללו.

לחשיבות להקפיד על תקינות רגשית.

 

כשיש ערך עצמי גבוה אנחנו דואגים לעצמנו!

וזה קשור גם למערכות היחסים שאנחנו מנהלים.

כשאנחנו מקפידים על זה שלא יהיו לנו מערכות יחסים שבהן נאבד את זה.

שבהן ניתן לרגשות שבאים מהמרכזים היצריים שבנו לנהל אותנו.

נדע לווסת את עצמינו ולהיות מאוזנים רגשית.

עבודה פנימית כזו תעצים אותנו ותעצים את הביטחון שלנו בעצמנו.

תעצים את תחושת החוסן הפנימית שלנו.

תגרום לנו לתחושת שליטה.

לאמונה בעצמנו ובניהול הפנימי המיטבי של החיים הרגשיים שלנו.

ריצוי של אחרים ופחד מדחייה

כל אחד מאיתנו באופן טבעי אוהב להיות מקובל אהוב ורצוי.

כמו כן ברור שאי אפשר תמיד להשיג את זה. תמיד יהיו אנשים שנאכזב אותם.

שיהיה לנו קונפליקט  איתם ושלא נהיה מקובלים עליהם.

תמיד אולי זה טיפה יאכזב אותנו וזה טבעי.

אבל יש אנשים שכאשר הם חווים את החוויות האלה הם ממש נכנסים לחרדה וזה מאוד מציק להם.

הרבה הרבה מעבר למצופה. ללא פרופורציה. העניין הוא שברוב המקרים האדם מודע לבעיה ולפערים.

מודע לעובדה שזה לא הגיוני אך אינו יכול להפסיק את המוטרדות והטורדנות.

מסתבר שאותו אדם בחוויה הרגשית שלו סבל מכך שלא הצליח לרצות דמויות משמעותיות בחייו.

כמו הורים למשל או אחים. לפעמים לדמויות החשובות בחיינו שאליהן נשאנו את עיננו היה קשה לאשר אותנו.

 

מכל מיני סיבות אישיותיות שלהן.

אבל בתור ילדים קטנים ורכים כל כך רצינו את האישור הזה.

את האהבה הזאת.

כל כך רצינו עם הלב הקטן שלנו לדעת שאנחנו בסדר.

שהכל בסדר.

וכשלא קיבלנו את זה היה כאב.

אפילו שלא היינו מודעים לו.

כי ילדים לא תמיד מבינים עד הסוף מה הם מרגישים.

כילדים בסיטואציה הזאת נעשנו קצת אבודים.בינתיים גדלנו והתבגרנו והחכמנו.

עברנו דברים בחיים. אבל בתוכנו נשאר הילד הקטן שלא בא על סיפוקו.

 

והוא רוצה את האהבה שלא קיבל.

ואת האישורים. וכשמישהו כועס עליו הוא מאוד מבוהל.

וכשמישהו נוטש אותו הוא מבוהל.

אין לו את השלוה שהוא רצוי ואהוב ותקין.

ובחיים הבוגרים שלנו הילד הקטן שבתוכנו ממשיך להרגיש תלות וחרדות מכל מיני מצבים שמזכירים לו כאב קדום.

כבוגרים אחראים תפקידנו להזכיר לו שזה כבר לא רלוונטי.

שהיום אנחנו במצב אחר.

שהיום אנחנו כבר לא הילדים התמימים והרכים האלה שתלויים במבוגרים שמגדלים אותם.

היום אנחנו נמצאים פה בשבילו.

האנחנו יכולים ללמד את הילד הקטן שבתוכנו להפסיק לפחד ולחרוד.

לספר לו שהוא סתם מבוהל.

שיפסיק להתרגש מכל הדברים החיצוניים האלה ושיתמקד במה שחשוב.

בעשיה מבורכת,בהתנהלות על פי ערכיו ורצונותיו.

הבוגר שבנו  באמת יכול על ידי דיאלוג פנימי לשכנע את הילד הפנימי שהכל בסדר והחיים יפים.

האם אנו שולטים באופי שלנו? דפנה שם טוב

אנחנו משתמשים הרבה במילה אופי.

אבל אם נתעמק במושג" אופי" נראה שבעצם זה מושג מאוד רחב.

האם נולדים עם אופי?

האם החיים מעצבים לנו אופי?

ההורים?

החוויות?

ואולי בכלל אנחנו יכולים לבחור לעצמנו אופי?

ולדעת שאופי הוא לא גזירת גורל?

אם אנחנו נחליט שאנחנו בעלי אופי אופטימי וחזק כך יהיה.

ואפשר לעשות את זה בעזרת שליטה ובחירה במחשבות שלנו.

אם נוכל לפסול מחשבות של כעס, ייאוש, מרמור הרי שכבר זה אומר שאנחנו בוחרים באופי אופטימי ועוצמתי.

אופי טוב יוצר הרבה שלווה והצלחה ושמחה.

ומסתבר שאופי בנוי ממחשבות.

ומסתבר שאנחנו יכולים לבחור מחשבות.

נדמיין שיש שני סלי קש גדולים.

סל אחד צבוע בצבע שחור וסל נוסף צבוע בצבע לבן.

בסל השחור יש מחשבות שחורות.

בסל הלבן מחשבות לבנות

מחשבות שחורות הן:

• אני לא מספיק טוב!
• מה יהיה?
• מה יחשבו עלי?
• אולי לא אוהבים אותי?
• יש אנשים יותר מצליחים ממני
• אני נחות

בסל הלבן יש מחשבות טובות:

• יהיה בסדר.
• אם אני אאמין שיהיה טוב אז יהיה טוב.
• כמה מעניין הספר הזה….
• איזה כייף שאני שולט בסדר היום שלי ומספיק דברים…
• כמה יפה לטייל בשבת…
• אני רוצה להיות אדם טוב וזה מה שחשוב..

באיזה סל היית בוחר?

מאיזה סל היינו רוצים להוציא מחשבות?

ברור שמהסל הלבן!

ואיזה בשורה טובה היא שזה לבחירתנו.

האופי נבנה על ידי המחשבות שלנו.

המחשבות האוטומטיות נוצרו על ידי נסיבות חיינו.

המחשבות האוטומטיות נתונות לפיקוח ובקרה שלנו.

נוכל לפסול אותן אם הן מהסל השחור.

נוכל לייצר מחשבות טובות מהסל הלבן.

מחשבות טובות שיבנו אופי טוב.

אפשר ללמוד איך להתגבר על מחשבות שליליות בעזרת פסיכותרפיה.

הפסיכותרפיסט יעזור במהלך הטיפול לשקף למטופל את האבסורד של המחשבות השליליות.

הפסיכולוג או המטפל יעזרו למטופל לראות את הדברים באור אחר.

באור שונה מזה שהוא התרגל אליו. השינוי המחשבתי, הראייה החדשה והשונה תגרום לרווחה גדולה ועיצוב מבט אחר על החיים.

בפוסטים הבאים נשתדל לדון על היבטים שונים מעולמות הטיפול הפיסכותרפי, פסיכולוגיה, טיפול זוגי בישראל, מי ראוי לקבל תעודת מטפל זוגי? מהיר ההשכלה המקצועית הראויה למטפל? ננסה לשוחח גם על לימוד נישואים ומשפחה במרכז י.נ.ר שמכשיר אנשי מקצוע בתחומי הנחה בציבורים הדתיים לאומיים והחרדיים, נשוחח על לימודים והכשרה במכון שינוי המייעץ ומטפל במשפחות ומאפשר גישור, ייעוץ גירושין, פרידה, אבחון פיסכולוגי וכן חוות דעת בתחום.

משברים במערכות יחסים – דפנה שם טוב מסבירה

משבר במערכת יחסים, כשמו כן הוא.

מעיד על שבר.

מישהו נפגע ,מישהו כעס, מישהו התאכזב.

נוצר נתק!

והשאלה היא איך להתגבר ולאחות את השבר. איך לחזור להרמוניה.

אז הפתרון המקובל הוא לדבר על הדברים, שכל צד יבין את הצד השני לעומק וכו וכו. ואכן זה פתרון מצויין.

אבל, נשאלת השאלה למה במצבים מסויימים הוא כל כך קשה לביצוע.

מסתבר שבהרבה מאוד מצבים

הסיבה למשבר ביחסים היא לא מה שגלוי לעין אלא דוקא מה שנסתר מהעין.

ולמה הכוונה?

הרבה פעמים הכעסים שלנו אחד על השני הם כעסים ותסכולים שלא נובעים בכלל מהמעשים של השני.

הם נובעים מדברים הרבה יותר עמוקים.

 

בין אם באישיות שלנו,בעבר שלנו,בפחדים שלנו,בצרכים עמוקים שלנו.

 

הנפש היא דבר עצום ורחב ואינסופי.

 

הנפש מסתירה בחובה עולם ומלואו!

אם נצליח לראות במשברים בינאישיים הזדמנות לחקור את הנפש שלנו נגלה שרב הנסתר על הגלוי.

אם ניתן למשבר הזדמנות להיות מנוע לשינוי וצמיחה שלנו נרוויח הרבה מאוד.

אם נתרגל את עצמינו לפעולות אחרות כשאנחנו בקונפליקט עם מישהו שיקר לנו,נצמח למחוזות חדשים בחיינו.

וזה באמת עניין של תפיסת משבר באופן שונה לגמרי.

נשאל את עצמנו:

"מה קורה לי?"

"מה מפחיד אותי?"

"מה עמוק עמוק מסתתר בתוכי ומפעיל אותי?"

ובולם אותי?

ורק אחרי שנתרגל שאלות כאלה ותשובות טובות לעצמנו, טובות ואמיצות,נוכל להתחיל תקשורת עם האדם שאיתו פרץ לנו המשבר.

דפנה שם טוב על החלטות בימי קורונה – מעניין לדעת

 

בתוך הסגר הזה שאנחנו מצויים בו,מתחדדים אצל חלק מאיתנו נושאים קונפליקטואלים

 

אחד מהנושאים הוא האם להשאר עם בני זוגנו הנוכחיים או להיפרד.

 

שזה נושא שלא מעט אנשים מתחבטים בו באופן כללי ובקורונה עקב הנסיבות הוא הופך הרבה פעמים ליותר קיצוני.

 

יש יותר זמן לחשוב, נמצאים יותר ביחד, יש איזשהי תחושת אסון ואז אולי מצטערים יותר על מה שלא מימשנו ועוד…

 

בקונפלקט מהסוג הזה הנטיה הטבעית היא להתמקד באדם שלצידנו ולהעלות נימוקים בעד להישאר בזוגיות הזו ונגד להישאר בזוגיות הזו.

 

והבילבול רק גובר והנימוקים רק הולכים וגואים וסותרים אחד את השני.

 

והרבה פעמים יש תחושה של איבוד כיוון וחוסר תחושת אחיזה.

 

אם נסית רגע את תשומת הלב מבן/בת זוגנו לכיוון של עצמנו,אולי נמצא את התשובה.

 

למה הכוונה?

הכוונה שנתחיל לחשוב איך אנחנו יכולים להיות קודם כל החברים הטובים ביותר של עצמנו.

 

איך למלא את עצמנו באור,בשמחה ובשפע רוחני ללא קשר לאנשים אחרים.

 

מה משמח אותנו,מה מלהיב אותנו ומהי נקודת החיבור שלנו לעולם.

 

מהם הערכים שלנו שגורמים לנו שמחה ותשוקה. מהן האמונות והאהבות שלנו שמחברות אותנו לאנרגיות הטובות של החיים.

 

ופתאום אנחנו נהיה במרכז ואנחנו נהיה הבני זוג האידיאלים של עצמנו.

 

ועל הבסיס הזה החלטה אם להשאר בזוגיות הנוכחית או להיפרד ממנה תהיה הרבה הרבה יותר קלה.

 

ואולי עכשיו כשקצב החיים קצת הואט נוכל להעמיק את הטיפול בעצמנו לדעת וללמוד טוב יותר מה מביא לנו שמחה,ועל הבסיס הזה להגיע להחלטות כאלה או אחרות.

 

שלכם עד הפעם הבאה דפנה שם טוב מטפלת זוגית, אישית, משפחתית

דפנה שם טוב: ההבדל בין כעס וטינה

תחושה של כעס זה דבר טבעי.

הכעס מופיע מול מצבים שבהם אנחנו מרגישים שפוגעים בנו, או באנשים שחשובים לנו.

הכעס הוא כמו פעמון אזעקה שמתריע על היתכנות של בעיה מסביבנו.

ואכן אנו יכולים להתגייס לפעולה מיידית שמתאימה לסיטואציה שיצרה את הכעס.

טינה לעומת זאת…

טינה זה משהו אחר.

בדרך כלל מי שחש טינה מרגיש קורבן.

מרגיש פגיעה בערך העצמי שלו.

כשאנחנו שוהים בכעס ומתחילים לפתח חשיבה שלילית על האדם שהכעיס אותנו, אז אנחנו כבר בונים טינה.

טינה? אין שם דברים חיוביים

הטינה  לא יוצרת שום דבר חיובי ואינה מובילה לשום דבר חיובי.

הטינה מחלישה אותנו.

הטינה מקלקלת לנו מערכות יחסים וגורמת תסכול ודיכאון.

כדי לא לסבול מטינה אנחנו צריכים לדעת שהרבה מאוד מאיך שנרגיש תלוי בנו.

תלוי באופן שבו אנחנו מנהלים את עצמנו.

אם נבין שאנחנו אחראים לעצמנו ,לא ניכנס למצבים של טינה כלפי אחרים.

דפנה שם טוב – עד כאן להיום חברים יקרים. נמשיך בעוד קטעים בקרוב

דפנה שם טוב: הורים נוטשים

להיוולד כתינוק חסר ישע לזוג הורים זה לגמרי עניין משמעותי!
להורים יש שליטה מוחלטת על התינוק שנולד.
מעצם המצב הזה יכולים להתפתח כל מיני טעויות ועיוותים ביחס של ההורים כלפי ילדם:
יכולה להתפתח עריצות ושתלטנות.
יכולים להתפתח זלזול וציניות. יכולות להתפתח האשמות, אכזבות, פינוק יתר והרשימה עוד ארוכה מאוד.

הורים נוטשים!

אני רוצה להתייחס היום לעיוות מסויים ביחסים בין הורים לילדים. והוא: "הורים שנוטשים".
בהורים שנוטשים אני לא מתכוונת דווקא לנטישה פיזית . אני מתכוונת ליחס של הורים שלא נתנו מספיק טיפוח חום ואהבה. כשהורה לא מסור לילד ולא מכוונן אליו, הילד מקבל מסר שהוא חסר ערך. הילד לא יכול לטפל בעצמו ולתת לעצמו אישורים וחיזוקים כי הוא אינו בוגר מספיק. הנטישה על ידי ההורה יכולה להביא אותם למסקנה שהם פגומים וחסרי ערך. זוהי תחושה כואבת וקשה. זוהי תחושה שונה לגמרי מתחושה של ילדים שמרגישים מקובלים ואהובים על ידי הוריהם.

ומה קורה אז?

אותם ילדים שננטשו כשהם מתבגרים הרבה פעמים לא יודעים לדאוג לצרכים של עצמם, ילדים כאלה שננטשו גדלים עם כאב פנימי עמוק. כאב של פחד מנטישה. כאב שאומר: "אולי אני לא מספיק טוב?" והכאב הזה בא לידי ביטוי כמעט בכל היבט בחיים הבוגרים:

• היסוס במערכות יחסים עם חברים
• חשש במקומות עבודה
• חשש בזוגיות
• ועוד ועוד…

התחושה הזאת שאני אדם סוג ב כואבת מאוד

במקרה הטוב יודעים אותם ילדים כי הם אינם סוג ב, אבל הם מבינים את זה רק בשכל. הרגש עדיין ממשיך להכאיב. כמו מסקנה גורלית כזו שנדבקה אז באותם שנים כשהיו ילדים. אז באותם השנים שכל כך רצו והיו כמהים לאהבת ההורה המטפל. אהבה שלא הגיעה.

ואז נשאר געגוע. כמו בור ללא תחתית. געגוע שיאהבו אותי. שיתנו לי אישור. ולא משנה כמה אישורים ואהבה אותו אדם מבוגר שהיה ילד נטוש יקבל בחייו -הבור לא יתמלא!
הצלקת תמשיך להכאיב. הפקפוק העצמי ימשיך לכרסם

אז מה עושים?

וכמו בהרבה מצבי  בחיים הבנת הבעיה היא חלק מאוד גדול מהפתרון. כך שאם נבין מדוע אנו מרגישים חסרי ערך זה כבר יהיה בדרך לריפוי מלא. גם אם ננטשנו בילדות.