יש אהבה לאוכל – למשל אהבה לשוקולד, או לפיתה עם פלאפל, או לסלט טעים.
הרגש של האהבה לאוכל מוכר לכל אחד.
מתפשטת תחושה נעימה בגוף כשחושבים על מאכל אהוב.
יש אהבה להורים למשל: מעין רגש עמוק כזה שנמצא עמוק בתוך הלב. זה לא משנה אם יש כעסים או תסכולים או מריבות. יש שם את הרגש הזה. שמוכר כמעט לכולנו.
יש אהבה לאחים, יש אהבה לחברים.
זאת אהבה שמורגשת לפעמים בידיים או בלסת. אהבה של פעולה ועשייה.
ויש אהבה לילדים: זאת אהבה בלב ובראש. אהבה שמלווה תמיד בקצת דאגה ובקצת מחשבה, וגם מציפה בהמון רגשות.
ויש עוד כל מיני סוגי אהבות שבאות לידי ביטוי בכל מיני תחושות…דפנה שם טוב ממשיכה להסביר.
אהבה חשובה מעבר לכל האהבות הנ"ל:
ויש עוד אהבה…
כזו שלפעמים קצת נזנחת על ידינו.
וזאת האהבה לחיים!
זאת אהבה שכשהיא קיימת היא נוכחת בכל רגע.
זאת אהבה שנמצאת בתודעה.
אהבה שגורמת לנו להבין שהכל מסביבנו יכול להיות יפה ומסקרן.
זאת אהבה עם הרבה חכמה. עם הרבה בחירה. עם הרבה נחישות.
זו בחירה להתייחס לחיים באופן חיובי.
באופן שמח באופן מסתקרן.
זאת האהבה הכי חשובה כי היא המנוע של כל האהבות האחרות.
זאת האהבה שהכי קל לשכוח את קיומה. כל דאגה או בעיה יכולות להשכיח אותה. כל תסכול יכול להשכיח אותה. האהבה לחיים היא כמו פרח יפה שאנחנו צריכים לזכור לטפח. היא המנוע שלנו.
נמשיך בעוד פוסטים בבלוגים הבאים מאת דפנה שם טוב – תובנות חיים שונות ומגוונות
אם נצליח לשאול את עצמנו בכל פעם שאנחנו סובלים: "מה הסבל הזה בא ללמד אותי", אזי אין ספק שנעבור מהפך. ממקום של תלונה וכאב למקום של התמודדות והתחזקות. ואיך נדע אם מצאנו באמת את התשובה הנכונה? לפי התחושה שהתשובה לשאלה תגרום לנו להרגיש. נניח שאנחנו סובלים מקונפליקט שהיה לנו עם איש שהוא יקר וחשוב לנו. כמו כן, נניח שעולות בנו מחשבות שמגדילות ומרחיבות את האירוע הקונפליקטואלי ומשתלטת עלינו חרדה.
מה יהיה?
מה יחשבו עלי?
האם יכעסו עלי?
עשיתי רושם לא טוב?
פגעתי?
העלבתי?
גרמתי סבל?
ואולי אציע לעצמי דרך התבוננות אחרת? ואשאל האם היה קונפליקט?
אם אכן היה – אזי שזהו סימן שכך היה צריך להיות.
זה לא קרה סתם.
משהו התפוצץ.
כמו שהר געש מתפוצץ, כמו שענף נשבר, כמו שקיר נופל פתאום. ואז לא נבכה על מה שהיה אלא נחשוב מה זה בא ללמד אותי. מה התפקיד?
והתשובה היא ש…
לפעמים זה בא ללמד להשתחרר מאחיזה הדוקה מידי עם הזולת.
ולפעמים זה בא ללמד אותי להיות אמיץ יותר ולא להיבהל, ולפעמים זה בא ללמד אותי להסיק מסקנות חדשות על מצבים שונים.
ומרגע שאני חושב כך ופועל כך נפתח לי עולם קסמים חדש, עם הרבה רעיונות ואופציות חדשות.
ואני לא כבול על ידי פחדים לאירועים הללו.
זהו להיום ועד כאן חברים, נמשיך בפוסטים נוספים בקרוב – שלכם דפנה שם טוב
כאשר חיים לצד בן או בת זוג שהאגו שלהם פגוע ופצוע יכולות לצוץ הרבה בעיות. הרבה פעמים אדם עם אגו פגוע הופך להיות תוקפן, עקשן וקטנוני. אדם עם אגו פגוע יתקשה להתבונן על עצמו ולהודות בטעויות. הוא יחשוש מביקורת. התנהלות כזאת יכולה לגרור את הזוגיות להרבה ריבים וקונפליקטים בלתי פתירים.המשך קריאה →
בספר של פול אוסטר 4321 מסופר על תולדות חייו של נער אמריקאי בשם פרגוסון. לפרגוסון יש בן דוד בשם נואה. פרגוסון שהוא בן עשר בערך,מתבונן במערכת היחסים בין בן-דודו נואה ואביו. והוא שם לב לתופעה משונה. נואה בן הדוד היה מתפרץ על אביו התפרצויות זעם,והיה צועק עליו ומתחצף אליו באופן קיצוני. והאב לא כעס עליו על כך ועבר לסדר היום. ואז פרגוסון בן הדוד פרש לעצמו כך את הדינמיקה הזאת
אני מצטטת מהספר:
"הם היו זוג מוזר כל כך, נער בעל נפש פצועה שכל העוינות שהפגין כלפי אביו היתה זעקה של אהבה כלפיו ואב בעל נפש פצועה שהפגין אהבה שופעת בכך שנמנע מלהעיף סתירות על ימין ועל שמאל והניח לעצמו לחטוף את המכות.
אבא של נואה שמר על שלווה יציבה ומוזרה, מעולם לא הגיב לעלבונות שהטיח בו בנו, סרב להניח להתנגדויות לערער אותו. קיבל במזג סבלני ובשתיקה כל התנפלות, עד ששבה הרוח ושינתה כיוון.
(הערה, בספר הקטע השני בא לפני הקטע הראשון)
לא רק בספר אלא גם במציאות ממש
זה כל כך מדוייק ויפה לתאר עויינות כלפי הורה כזעקה לאהבה. הרי לפעמים האנשים הכי אהובים עלינו, מוציאים מאיתנו התנהגויות קשות ומעוררים בנו תחושות קשות מאוד.
הרבה פעמים אנחנו נושאים עימנו מטען רגשי סביב אירועים טראומטיים עם הורינו. למשל, בספר שציינתי, היו אלה גירושיו של הורי נואה בן הדוד שלו. המטען הרגשי צץ בעקבות אינטראקציה עם ההורה שמעוררת את המטען. הפרוש שניתן פה בספר, שהעוינות היא בעצם זעקת אהבה, הוא מקסים ונותן הזדמנות להסתכל על קונפליקטים עם הורינו מזווית שונה לגמרי.
נמשיך בעוד תובנות מעניינות, כמו תמיד – שלכם דפנה שם טוב מטפלת זוגית, אישית ומשפחתית
בחיים כל הזמן קורים דברים. דברים שהם לא בשליטתנו. למשל: מימד הזמן. כולנו מתבגרים ומזדקנים ומשתנים אם נרצה או לא נרצה. ועוד אירועים חיצוניים לנו שאין לנו שליטה עליהם. התנהגויות של אנשים קרובים לנו וחשובים לנו: הורים, בני זוג ילדים. לא תמיד מה שקורה ליקירנו הוא בשליטה שלנו. ולפעמים קורים דברים משמחים ולפעמים קורים דברים פחות משמחים. שמעציבים, שמרגיזים, שמדאיגים. כמובן שגם ברמה המדינית וברמה העולמית מתרחשים דברים שהם לא בשליטתנו, ויש עוד אלפי דוגמאות לדברים שהם לא בשליטתנו.
תחושת נשלטות היא קשה ולא נעימה
למעשה, ככל שאנו נרגיש שאנו נשלטים על ידי כל הדברים הללו שהזכרתי פה, זו תהיה הרגשה מאוד קשה. כי זה אומר שאין לנו מושג איך נרגיש בשעה הבאה ,ביום הבא או בכלל בעתיד. זה אומר שהתרחשויות חיצוניות לנו יקבעו את מצב הרוח שלנו, את איכות חיינו ואם נהיה שמחים ושלווים או מוטרדים וכאובים.
לעומת זאת, ככל שנרגיש שיש לנו שליטה על מה שקורה לנו, כך תחושת הרווחה הפנימית שלנו תהיה ברמה גבוהה וטובה.
אז למעשה איך נחוש תחושת שליטה על חיינו כשיש כל כך הרבה גורמים שהם מחוץ לשליטתנו?
אנחנו יכולים וזה גם כדאי לנו להתחיל לשלוט בחיינו
בעצם אנחנו יכולים לשלוט בחיינו באמצעות המחשבות שלנו, האמונות שלנו והגישה החיובית שלנו לחיים. ומה שישפיע עלינו זה לא המאורעות החיצוניים אלא צורת ההתייחסות האישית שלנו למאורעות האובייקטיביים החיצוניים. לשני אנשים יכול להתרחש אותו אירוע בדיוק, אחד יהיה פסימי לגביו ואחד אופטימי. גישה אופטימית וחיובית יוצרת מציאות שמחה, ממלאה אותנו בתקוה ומרץ ובסופו של דבר, זו היא גם נבואה שמגשימה את עצמה במקרים רבים.
ערכים פנימיים
דבקות בערכים פנימיים ואמונות פנימיות גם יוצרות מוטיבציה ושמחה, שאינה קשורה באירועים חיצוניים. ידוע שאפילו במצבי אסון ומשבר אנשים שהם חדורי מסירות לזולת ונותנים מעצמם הרבה מפיקים מכך הנאה מרובה, למרות המציאות החיצונית הקשה. האני שלנו מורכב מסך כל הדברים שעברנו בחיינו. חוויות התנסויות, רעיונות, מחשבות ותמונות. חשוב שנבין מה מהדברים שעברנו פגע בערכים שלנו, באופטימיות שלנו וביכולת לראות את המציאות במשקפיים ורודות. מה הדברים שפיתחו אצלנו גישה שלילית. תחושת נשלטות ולא שליטה. זה ניתן לשינוי. שינוי אשר יחזיר לנו את האמונה, השליטה בחיינו, והפרשנות החיובית והבונה לאירועי חיינו.
נמשיך בעוד קטעים בתחום, על ענייני דיומא כמו החגים ובכלל על נושאים רבים ומגוונים. שלכם: דפנה שם טוב – עד הפעם הבאה!
באהבה יש נתינה, באהבה יש רצון לגונן, להדריך. כשחשים אהבה ממעיטים לבקר להאשים להזהיר.
כשאוהבים יודעים לעודד על מעשים טובים. כשאוהבים יודעים להיות ערים וקשובים ובשעת הצורך לכוון ולהנחות לכיוונים חיוביים. יודעים להכיל את השגיאות, וללמד להסיק מסקנות להבא. בלי תוכחה ורגשי אשם.
מי שאוהבים אותו באופן אקטיבי, מרגיש את האהבה שזורמת אליו. וזה יוצר אצלו אמונה והרגשה שהוא ראוי לאהבה. מי שמרגיש ראוי לאהבה יאהב גם את עצמו. זו ממש תוצאה מתבקשת.
את כל פעולות האהבה הללו, אנחנו יכולים להפנות כלפי עצמנו.
יש שני דברים שעלינו לעשות כדי לפתח אהבה עצמית:
הדבר הראשון הוא:
לדעת כיצד לבטא נכון אהבה. כמו שכתבתי למעלה.
והדבר השני הוא:
לבדוק שאכן אנו עושים את זה. מוציאים את זה לפועל. אותה גם כלפי עצמנו.
וזה אומר שאם נתייחס ככה גם לעצמנו ,תתפתח בנו אהבה עצמית בריאה.
כשיודעים לאהוב ולבטא את האהבה מתחילים להבין איך להתייחס למי שאהבים כמו לפרח נדיר ועדין.
בעדינות ברוך ובטיפול זהיר. גם אם יש כנימה בפרח הזה נוציא אותה ברוך ועדינות. ולא בגסות ובבוטות. זאת אהבה. והראשונים שאנחנו צריכים ללמוד להתייחס אליהם ככה זה אנחנו.
נהיה מוגנים ואהובים ובטוחים לעד.
בהצלחה לכולנו בכך: דפנה שם טוב,
ואגב נמשיך בעוד קטע שיסביר וידגים את דרכי האהבה העצמית בקרוב
דפנה שם טוב: מה ההבדל בין אהבה עצמית וההערכה עצמית?
לפעמים יש לנו תחושות לא טובות לגבי עצמנו.
לפעמים למרות שאנחנו יודעים שאנחנו "בסדר", אנחנו מרגישים לא בסדר. בעת ועונה אחת. נניח שהיינו באירוע חברתי.
יצאנו מהאירוע והרגשנו לא ממש טוב. והתחלנו לחשוב:
מה קורה?
למה אנחנו מרגישים לא טוב?
והתחלנו לנתח את ההתרחשות באירוע, והגענו למסקנה שהכל היה בסדר. התלבשנו יפה, התנהגנו בחמימות לאנשים, לא דיברנו יותר מידי ולא פחות מידי. חייכנו…
ולמרות זאת מתכווץ לנו הלב, ותוקפות אותנו כל מיני חששות ותחושות.
ואנו מרגישים שמשהו לא היה מספיק טוב. ושהאנשים באירוע לא מספיק מעריכים אותנו. זה מצב מאוד מתסכל כי אין לו פתרון מעשי.
אין לנו כל כך מה לשפר כדי להרגיש טוב. אנחנו מרגישים סתירה חריפה בין הערכתנו את עצמנו באותו אירוע לבין תחושתנו בפועל.
אהבה עצמית
כלומר, אנחנו מעריכים את עצמנו, אבל לא חשים אהבה לעצמנו. אלה שני דברים שונים. הערכה יכולה להתרחש בשכל ואהבה בלב. אהבה זה שמחה. אהבה היא התפעלות.
אהבה היא מוקסמות ושביעות רצון. זה רגש אהבה. כמובן שיש עוד סוגים של רגש אהבה לזולת, כמו מחויבות, מסירות נתינה. אך לא על אלה אני מדברת. אני מדברת על התחושות האלה שהגדרתי קודם. שביעות רצון שמחה התפעמות.
התלהבות ושמחה!
כלומר, הפן של רגש ההתלהבות והשמחה הוא זה שאותו אנחנו רוצים להרגיש כלפי עצמנו. בהרבה מקרים ההורים שמגדלים תינוק עלולים לחוש הפרעות ברגש ההתפעמות שלהם מילדם. ולמה?
כי במקרים רבים חרדות, פחדים ומטעני עבר של ההורים מושלכים על הילדים, והדאגה תופסת את מקומה של ההתפעמות.
זה לא אומר שאלה הורים פחות טובים דואגים ומסורים. להיפך. למרבה הצער עודף דאגה יוצר מחסומים. לילד קטן אין כל תפיסה עצמית לגבי מי שהוא. הדימוי העצמי של הילד מתפתח לפי איך שהוא קולט את ההשתקפות של עצמו בעיני הוריו. וכאן יכולים לצוץ שיבושים כפי שציינתי, והדימוי העצמי עלול להיפגע ולא להיות במיטבו. ואז נוצרים פערים בין השכל לתחושה. בשכל אנחנו יודעים שאנחנו בסדר, אבל בתחושה כלפי עצמנו אנחנו מרגישים מוחלשים.
וכאן בפער הזה ובזכות המודעות אנחנו צריכים לדעת שאנחנו צריכים להתאהב בעצמנו. ממש להתאהב ולהתלהב מעצמנו. באופן מודע למנות לעצמנו את היתרונות שלנו. למצוא דברים בעצמנו להתפעל מהם. המודעות לאימון קבוע להתלהבות מעצמנו וראיית החיובי שבנו כהרגל, יכולה להשלים את החסך, לרפא את הפצע ואף לחזק אותנו כפליים.
נמשיך בעוד דוגמאות, הסברים, פוסטים ונושאים בתחום – שלכם דפנה שם טוב
היו לאחרונה הרבה חגים ועוד יהיו. היו הרבה חופשות. הרבה ארוחות חג הרבה מפגשים משפחתיים ומפגשים חברתיים. מצד אחד זאת תקופה מאוד כייפית.
שינוי אוירה, בילויים משפחתיים עם האנשים האהובים עלינו. מפגשים עם חברים קרובים. מצד שני, בתקופות כאלו עלולים להיווצר הרבה חיכוכים וקונפליטים שלא נוצרים בחיי השגרה.
נוצרים מצבים של רצונות סותרים. נוצרים מצבים בתוך מערכות יחסים של משקעים שעולים מן העבר. כעסים,חוסר הסכמות,מכאובים,חוסר הבנות.
והחופש והחג שכל כך חיכינו לו,עלול להפוך למקור של צער ותסכול…
דווקא בנקודות אלה,כשמתחילות להציף אותנו מחשבות עצובות ותחושות לא טובות,מאוד חשוב שנזכיר לעצמנו שהכל תלוי בנו.
נזכור שיש לנו אפשרות להחליט שנרגיש טוב. גם אם נדמה לנו שפגעו בנו. גם אם נדמה לנו שהעליבו אותנו. שהתנהגו כלפינו בחוסר צדק,גם אם עולה בנו דאגה לאחד מיקירנו וכו וכו.
חשוב שנזכור שיש לנו אפשרות לערוך עם עצמנו דיאלוגים פנימיים שמטרתם להוביל אותנו לתחושות טובות. שזה תלוי בנו ולא בסביבה שלנו.
נזכור שאם נשתמש כדי להגיע להרגשה טובה במונחים של סליחה, גמישות והבנה נרגיש טוב יותר ואם נניח בצד מונחים של שיפוטיות והאשמה.
ולמה אני מתכוונת – נניח בצד שיפוטיות והאשמה?
נניח בצד הכוונה להבין שאנחנו יכולים להניח בצד את מה שאנחנו בוחרים להניח בצד. שאנחנו לא קורבנות של מחשבות מטרידות. זה לא אומר שאם יש מצב בעייתי לא נטפל בו. כן נטפל. כן נעשה מה שצריך. אם זה לשוחח,אם זה לעשות גבולות,אם זה להסביר את עצמנו. זה כן! אבל אנחנו יכולים לא לתת למחשבות הטורדניות לשלוט בנו ולעשות בנו כרצונן. אנחנו חייבים להאמין שאנחנו עושים במחשבות כרצוננו. ורצוננו הוא לדעת להרגיש טוב!
כאשר אנו עוברים חוויה רגשית שקשה לנו מתעוררת המערכת הלימבית
ונוצר מתח בגוף. מתח של תגובת הילחם או ברח נוכח סכנה
תגובה הישרדותית אוטומטית
ואז מהמערכת הלימבית תוכן הסכנה אמור לעבור לקליפת המוח החושב. הקורטקסט
התחלת התהליך – דפנה שם טוב מסבירה
כדי לתרגם את המצב המיוחד למילים ניתן דוגמא כזו – מצב בו מטלפנת אלי הפקידה מהבנק ומודיעה לי שעברתי את הסכום המותר, והבנק לא יכבד את הוויזה או הצ'קים שלי.
מתח מתפשט לי בכל הגוף באופן מיידי. מתח שמקורו במערכת הלימבית. במוח הרגשי. תוך שניות ספורות המתח מתורגם להודעה מילולית ועובר למוח הקוגניטיבי. לקליפת הקורטקסט למוח החושב במודע. ושם מתחיל להיווצר פתרון שכלי לבעיה. אולי אלווה כסף מהורי, אולי אגש למנהל הבנק ואשוחח איתו וכו' וכו' וכו'.
סוגי מצבים שונים
כנ"ל במצב מסוג שונה. הודיעו לי שלאמי יש מחלה קשה. מתח מתפשט בכל גופי. אני מוצא את עצמי עומד מול מצב מלחיץ. אני קשור רגשית לאימי. היא הבן אדם הכי יקר לי, מה יהיה עכשיו? ושוב המערכת הלימבית מיד מייצרת סטרס מההודעה. ושוב תוך זמן קצר ההודעה חודרת למוח הקוגניטיבי, לקורטקסט, לתאים האפורים, ושם מתרחשת חשיבה מודעת. וניסיון למצוא פתרונות מודעים. כגון למשל הצהרה מסוג: "אני אדם בוגר". כולם מתישהו נפרדים מהאהובים שלהם. אני צריך למצוא דרך להרגיע את עצמי. היסטריה לא תעזור לי. אני חזק. יש לי עוד אנשים חשובים בחיי לחיות עבורם וכדומה.
אז זה התהליך כשאנו עומדים בפני סיטואציה מלחיצה:
כאשר פועל מנגנון הדחקה, יש כאילו מעין מחיצה שחוסמת מהמידע לעבור למוח החושב. כלומר, קרה משהו מלחיץ ,התפשט לחץ בכל הגוף, אבל קשה לנו מידי להתמודד עם מה שקרה. אנחנו לא מסוגלים.
ואז אנחנו מפעילים מנגנוני הדחקה.
או שאנחנו מכחישים את המידע. או שאנחנו אומרים: "זה לא נורא" ולפעמים אפילו: "זה לא קרה" -הכחשה. לפעמים אנחנו משתמשים במנגנוני הגנה יותר מתקדמים כמו רציונליזציה. נותנים פרשנות "חכמה" לאירוע.
במקרים כאלו המידע המלחיץ לא עובר לתאים האפורים ששם מתרחשים תהליכי חשיבה רציונאליים, ולכן נחסמת האפשרות לפתרון. אם המידע המלחיץ הבעייתי לא עובר עיבוד באזור הקוגניטיבי של המוח אז לא יכול להימצא לו פתרון. ואז הידע המלחיץ שהתקבל למערכת נשאר תקוע במערכת הלימבית ולא נפתר.
מה זה אומר? – זה אומר שיש סיבה למתח מתמיד. כי יש גורם מלחיץ ולא נמצא לו פתרון. הגורם המלחיץ יצר איום גדול מידי ולכן נחסמה כניסתו למוח המודע ולכן הוא נשאר ללא פתרון.
אז מה יקרה?
נשאר מתוחים ועצבניים באופן כללי. כי זה מה שקורה לנו כשרובצת עלינו בעיה. ואפילו לא נבין למה. לא נבין שהדחקנו. ואז כל דבר יעצבן אותנו וירגיז אותנו ונרגיש חסרי שקט. ולא נבין שמסתובבת לנו בעיה לא פתירה במערכת הרגשית שמחכה לפתרון. לכן כל כך חשוב לא להדחיק. ולא לפחד לגעת בכאב, גם אם הוא מאוד כואב. יש מצבים בחיים שאותו מנגנון הדחקה שלא נותן למידע המלחיץ והמכאיב להיכנס למוח המודע, מציל אותנו. כי אולי באמת יש תכנים קשים. אבל המחיר של אותה הדחקה הוא גבוה מאוד, ומתישהו כדאי מאוד לפרק את הכאב ולהבין אותו. ולאזור כוחות להתמודד איתו. לכן כשאנחנו מתוחים, נרגזים עצבנים ועצובים כאילו בלי סיבה, חשוב שנדע שיש סיבה. אבל עוד לא היינו מספיק בשלים להתמודד עם בעיה שקיימת אצלנו אבל עוד לא הגיעה לאזור במוח שבו אפשר יהיה למצוא לה פתרון. היא נחסמה על ידי מנגנון הגנה כלשהו.
זה כאילו שנכנסה בעיה למערכת אבל אנחנו לא מודעים אליה בגלל ההכחשה ואז אין אפשרות לפתור אותה.
דפנה שם טוב: נמשיך גם בפוסטים הבאים לתאר ולהכיר מגוון מגנונים נפשיים חשובים
