מהי רוחניות?

רוחניות זה התהליך שבו אנחנו מחפשים את המשמעות הנסתרת.

לאנשים יש בדרך כלל רצון לחוות את החיים באופן טוב ומספק.

התחושה הזאת מתגברת או מורגשת בעיקר כשאנו חווים תסכול או סבל או פחד או צער וכו.

רוחניות קווים לדמותה - דפנה שם טוב מסבירה
רוחניות קווים לדמותה – דפנה שם טוב מסבירה

אז מתעוררת הכמיהה לסיפוק ולשלמות

דווקא ברגע שבו משהו בסיפוק שלנו נפגם או ברגע שבו אנו מתחילים לחוות סבל, אנחנו יכולים לגלות עומקים עצומים של תכנים.

כשאנחנו מוכנים להתבונן לתוכנו, לתוך הלב הסובל שלנו מתגלה לנו עולם אינסופי.

 

רק צריך "להרים את המכסה"

כשיש לנו אמץ לא להשליך את המצוקות והכעסים על אחרים אלא להתבונן לעומק ולחקור פנימית את סיבת הסבל אז מתחיל מסע רוחני.

מסע שמגלה את השכבות שנערמו עלינו במשך השנים.

מסע שמגלה את רגעי הבושה והכאב והאכזבות שהצטברו בנו שנים רבת ועכשיו בסבל הנוכחי באים לידי ביטוי.

סבל הוא כמעט אף פעם אינו רק המקרה הגלוי.

אהבה לאמא

על יחסי אהבה לאמא / דפנה שם טוב מסבירה

אהבה לאמא זה דבר מאוד מורכב.

אולי אחד הכי מורכבים שיש.

זה רגש עצום ועוצמתי ששוכן כמעט בכל אחד מאיתנו.

בנוסף על כך החברה מאוד מקדשת את הרגש להורים מגבה אותו ונותנת לו חשיבות רבה.

במקביל  מערכת יחסים עם  אמא היא מאוד קונפליקטואלית בהרבה מקרים.

ויכולות להיות לכך סיבות רבות מאוד. האם עלולה להיות ביקורתית.

האם עלולה להשליך ציפיות על הילד שלא מתאימות לאישיותו.

האם עלולה להשליך חרדות שלה על הילד. להתעלם ממנו כתוצאה מבעיות רגשיות שלה.

ועוד ועוד…

הקשר עם אמא הוא מורכב
הקשר עם אמא הוא מורכב

ריבים וחילוקי דעות עם אמא

ואז נוצרים קונפליקטים משמעותיים בין האהבה העצומה שאנו מרגישים לאמא שלנו ובין טינה ורגשות קשים שאנו מרגישים כלפיה.

מאוד חשוב להיות מודעים לכך שאף אחד משני הרגשות הללו לא סותר אחד את השני.

צריך לקחת בחשבון שיש גם אהבה וגם טינה ושזה בסדר גמור.

ושזה הגיוני ושצריך לדעת לחיות עם זה בהבנה ובשלום.

אצל אנשים רבים זה יוצר בילבול רב.

הם מייסרים את עצמם על הרגשות השליליים שיש להם כלפי אמם. מדחיקים אותם.

מאשימים את עצמם. צריך להבין שאנחנו לא בוחרים ברגשות שליליים.

הם בוחרים בנו. הם באים ומשתלטים עלינו. הבחירה שיש בידנו היא מה לעשות עם רגש כזה כשהוא עולה וצץ ומציף אותנו.

אז כפי שאמרתי אל לנו להאשים את עצמנו כי לא בחרנו בתחושה זאת.

יחד עם זה כן בידנו ובשליטתנו לנהל את הרגש הזה.

למשל לא לתת לו מקום להשפיע על התנהגותנו.

בהירות לעומת בילבול!

דפנה שם טוב בלבול לעומת בהירות בחיים

מהו כיוון נכון לחיים אשר בו יסע האדם במסלול חייו?

דפנה שם טוב בלבול לעומת בהירות בחיים
דפנה שם טוב בלבול לעומת בהירות בחיים

הרבה פעמים אנחנו סובלים בגלל שאנחנו מבולבלים.

אנחנו מבולבלים בלי לדעת שזה מצבנו.

הרבה פעמים אנחנו נקלעים למצבים בחיים ולא ממש יודעים מה המטרה שלנו ומה החזון שלנו.

זה כאילו שדורשים מאיתנו לכוון ווייז WASE אבל לא אומרים לנו את היעד.

איך נגיע?

איך נגיע אם אין יעד?

אנחנו נשאבים לסיטואציות בחיים, למקומות עבודה, למערכות יחסים, בלי יעד ברור מול עיננו!

ואז אנחנו מתבלבלים, מפשלים, והביטחון שלנו יורד עם כל מהמורה שאנו פוגשים בדרך.

 

זה כאילו שהתודעה שלנו אומרת לנו:

"תיסע לשם וגם לשם ואולי לשם".

 

איך נרגיש אם ניסע בצורה כזאת?

למשל, אנחנו כהורים.

המסע שלנו כהורים.

הרבה פעמים אנחנו לא מציבים יעד והולכים לאורו.

לפעמים היעד הוא לחנך את הילדים, ולפעמים לאהוב אותם, ולפעמים לספק להם צרכים,

אבל כל זה הרבב פעמים נשאר מבולבל והמטרות מתחלפות בהתאם לסיטואציות

והיעד הסופי נשכח מאיתנו.

 

אם נחדד את היעד ונזכור:

שלא משנה מה קורה לנו, היעד נשאר אהבה וחום

כל הסיטואציות יצבעו בצבע אחר!

זה נכון גם לזוגיות.

זה נכון גם לעבודה.

אם יהיה לנו ברור שהיעד הוא לחיות באהבה.

להרגיש אותה.

לבטא אותה לא נהיה כל כך מבולבלים.

נרגיש פנס לאורו אנחנו הולכים.

פנס שמאיר לנו את הדרך ואת הלב.

כשאנחנו מכוונים את הוויז ליעד מסויים הוא ייקח אותנו לשם גם אם הדרך מפותלת ומסובכת!

כשנתאמן בלא לשכוח את היעד הנפשי כל השאר יסתדר!

תחושת קורבן

אז איך מתמודדים עם תחושת קורבנות?

תחושת קורבנות מזווית ראייה אחרת
תחושת קורבנות מזווית ראייה אחרת

לעיתים רבות אנו שומעים שזה לא טוב להיות קורבן או יותר נכון להרגיש קורבן!

נהוג לחשוב שאם מישהו מרגיש קורבן זה אומר שהוא לא לוקח אחריות על חייו.

אבל לדעתי זה בדיוק להיפך!

 

מעז יצא מתוק

דווקא כשמישהו מבין את העוול שעשו לו זה מעצים אותו ומפתח אותו.

הוא מתחיל להבין הרבה דברים על החיים שלו.

מתחיל להרגיש כלפי עצמו רגשות חיוביים.

מפסיק להאשים את עצמו ולהרגיש מתוסכל מעצמו.

וזה מאוד הגיוני.

 

למה ילד חסר אונים שפגעו בו צריך לדחוק את זה?

להיפך!

ודווקא אחרי שיש קבלה והבנה של העוול שנעשה מתאפשר תהליך של צמיחה.

כי במהותנו אנחנו רוצים לצמוח.

רוצים להתפתח ורוצים שיהיה לנו טוב.

רוצים להגשים את עצמנו.

כך שאם נצליח לחיות בצורה אותנטית ונאמנה למציאות חיינו יהיה לנו טוב.

הדברים יהיו מובנים ופרושים לנגד עיננו.

  • ללא רגשות אשם.
  • ללא רגשות תסכול.
  • בלי להאשים.

רק להבין ורק להתבונן.

רק ככה נוכל לפתח את אישיותנו למקומות הטובים והרצויים לנו.

אז צריך לזכור שאנחנו לא מתקרבנים.

אנחנו ראליים אמיתיים ואמיצים!

להגיד תודה לפחדים שלנו

דפנה שם טוב: להגיד תודה לפחדים שלנו

סבל רב נגרם לאנשים מפחדים.

 יותר נכון מחרדות. בדרך כלל פחד הוא ממשהו ספציפי רגעי וחרדה זה מכל מיני מחשבות שמתרוצצות לנו בראש ועלולות לגרום לנו סבל רב.

בדרך כלל אלה רגשות אשם, פחדים שלא יאהבו אותנו.

שאחרים יותר מוצלחים מאתנו.

אלה פחדים של נחיתות, קנאה, בושה ועוד.

כשזה קורה לנו אנחנו צריכים להבין מה קורה לנו במובן היותר רחב.

כדאי לראות את הפחד והסבל כהזדמנות לצמיחה אישית.

כדאי להגיד לפחד ולסבל:

 

תודה לכם!

תודה רבה לפחדים
תודה רבה לפחדים

תודה לכם שאתם מזכירים לי להיות אדם יותר צנוע.

אדם שלא רודף אחרי תהילה.

תודה לכם שאתם מזכירים לי לחזור למקורות האושר ולא להיות שבוי בפחדים.

תודה שאתם גורמים לי להתרכז בעצמי ולשכוח מהעולם הסובב אותי

אתם – הפחדים והסבל מהווים תזכורת ל: איך לחיות נכון!

בזכותכם אני לא ארדוף אחרי הכבוד.

 בזכותכם אני אהפוך לאדם

 

יותר טוב. פחות מורעל. פחות מופעל מרושם חיצוני.

 

כן. מסתבר שהסבל שלנו והחרדות שלנו והטורדניות שלנו נובעים תמיד מאגו שיש לו יצר גדלות.

כשבא כזה סבל נזכור להוריד פרופיל.

להתרכז במה שיש לנו ולשמוח על האפשרות לכוון את עצמינו לחיים בריאים.

המחשבות הטורדניות שבאות מהאגו מזכירות לנו את שגעון הגדלות שלנו.

שגעון גדלות שנובע מנחיתות ומחוסר שלמות.

ההבנה הזאת הופכת את העיסוק ברגשי הנחיתות שלנו למשהו אחר. ורואה את זה מזווית אחרת.

הילדים הפנימיים והמפוחדים שבתוכנו

דפנה שם טוב: האם בתוכנו שוכנים ילדים פנימיים ומפוחדים?

גם כשאנחנו גדלים ומתבגרים נשאר בתוכנו ילד קטן.

בכל אחד מאיתנו שוכן ילד קטן פנימי .

הילד הפנימי הוא זה שאחראי לכעסים, לתגובות יתר, לסכסוכים משפחתיים ועוד

הילד הפנימי שבתוכנו - דפנה שם טוב
הילד הפנימי שבתוכנו – דפנה שם טוב

להכיר את הילד הפנימי הפגוע שבתוכנו ולרפא את פצעינו הרגשיים זו חוויה אדירה.

 

ועכשיו כשהמתח ברחובות גבר

בגלל הקורונה, בגלל הטילים, בגלל הסכסוכים הפנימיים זה חשוב שבעתיים.

לכל אדם יש  הסתכלות על החיים והוא נמצא כאילו בטראנס היפנוטי ומאמין שאיך שהוא חווה את הדברים זו הדרך היחידה.

ברגע שמתחברים לילד הפנימי ומתחברים לילד הפלאי הלא מקולקל שבנו רואים הכל באור שונה.

 

רואים דברים עם הרבה פחות כעס עם יותר טולרנטיות

מייחסים לדברים פחות דרמטיות.

משאירים את האהבה ומורידים את הציפיות.

אם נזכור שרגשות מתפרצים ונטייה לאלימות נובעים מילד פנימי פצוע זה יהיה מעולה

אם נבין את זה אז נצליח לראות את החיים באור יותר רך.

יותר זהוב.

כולנו כל כך זקוקים לזה עכשיו.

זהות עצמית ואהבה עצמית

הבסיס ליצירת קשר טוב ומיטיב עם אחרים הוא לאהוב את עצמנו ולדעת מי אנחנו // דפנה שם טוב

להכיר את עצמך
להכיר את עצמך

מגיע לנו שנכיר את הצדדים החזקים באישיות שלנו ונדע להעריך אותם.

עלינו לדעת לאמר במה אנו טובים.

איפה הצלחנו?

מה מאפיין אותנו?

דבר נוסף שיכול להגביר את הביטחון והאהבה לעצמנו הוא עיצוב התגובות שלנו לעולם החיצון.

לדעת היכן אנחנו רגישים.

היכן שוכנות להן נקודות התורפה שלנו?

ולאחר מכן לעצב לעצמנו צורת תגובה מתמודדת והולמת.

 

עלינו להרגיש שאנו בשליטה על הניהול הרגשי שלנו.

עלינו לדעת שנוכל לנהל את הרגש ולא הוא אותנו.

מה שעוד מאוד מעצים את האהבה והזהות שלנו זה יכולת ניצול וניהול זמן טובה בהווה.

אם נפתח הרגל להתמקד ב-"כאן ועכשיו" ולדעת שבכל רגע נתון אנחנו בעשיה חיובית,

הרי שזה יעצים את הביטחון שלנו בעצמנו.

התמקדות בהווה ובעשיה בהווה גם תסלק וגם תגרש כל מיני מחשבות טורדניות שמתעסקות בפחדים ומחלישות אותנו.

נבין שאנחנו לא צריכים לקבל חיזוקים מאחרים.

נבין שמה שאנחנו עושים בחיים זה החיזוק הכי גדול ובזה ראוי להתמקד.

 

לא לשפוט!

יחד עם זאת, היכולת לקבל את האחר ולא להיות שיפוטיים, גם היא מוסיפה לעוצמה הפנימית לזהות את עצמנו כאנשים פתוחים ומאפשרים, ולא סגורים בבועה צרה.

קבלת האחר ללא שיפוטיות מגדילה את השמחה והחופש הפנימיים, מרחיבה את הדעת ומרחיבה את היכולת לקבל את העולם באהבה ובפתיחות.

התמודדות עם פחדים ע"י תגובת היפוך

יש דרך מסוימת לחשוב על הפחדים שלנו

דרך לחשוב על פחדים בצורה הפוכה
דרך לחשוב על פחדים בצורה הפוכה

וזו הדרך של "הפוך על הפוך",

כשאנחנו פוחדים ממשהו אולי נחשוב שבעצם אנחנו רוצים אותו?

זה כמובן נשמע מופרך לגמרי.

אבל אם נסתכל על זה באופן קצת אחר,

 

נשאל את עצמנו:

"למה התת מודע שלנו הציף אותנו במנת הפחד הזו?",

נשוב ונשאל את עצמנו:

"אילו "רווחים" יהיו לנו, במידה שמשהו שאנחנו חוששים ממנו יתקיים במציאות?".

 

כך למשל:

במידה שאנחנו פוחדים שהילדים שלנו לא יצליחו בחיים שלהם,

האם יתכן שאנחנו באופן תת מודע לא רוצים להישאר לבד?

 

במידה שאנחנו פוחדים שלא נצליח בדבר מסויים,

האם יתכן שמפחידה אותנו עצמאות והתבגרות?

 

במידה שאנחנו פוחדים שלא נצליח בדיאטה, למשל,

אז אולי אנחנו בכלל רוצים לנקום בהורה שתמיד לעג לנו שאנו שמנים?

 

יתכן מאוד שאם נחשוב על הפחדים שלנו בצורה הפרדוכסלית הזאת,

פתאום נגלה שמתחת לכל פחד מכישלון, בכלל עומד פחד מהצלחה!

ועל ידי כך שנבין זאת – נוכל גם לפתור את זה ביתר קלות!

ההבדל בין כעס וטינה

דפנה שם טוב: ההבדל בין כעס וטינה

תחושה של כעס זה דבר טבעי.

הכעס מופיע מול מצבים שבהם אנחנו מרגישים שפוגעים בנו, או באנשים שחשובים לנו.

הכעס הוא כמו פעמון אזעקה שמתריע על היתכנות של בעיה מסביבנו.

ואכן אנו יכולים להתגייס לפעולה מיידית שמתאימה לסיטואציה שיצרה את הכעס.

טינה לעומת זאת…

טינה זה משהו אחר.

בדרך כלל מי שחש טינה מרגיש קורבן.

מרגיש פגיעה בערך העצמי שלו.

כשאנחנו שוהים בכעס ומתחילים לפתח חשיבה שלילית על האדם שהכעיס אותנו, אז אנחנו כבר בונים טינה.

טינה? אין שם דברים חיוביים

הטינה  לא יוצרת שום דבר חיובי ואינה מובילה לשום דבר חיובי.

הטינה מחלישה אותנו.

הטינה מקלקלת לנו מערכות יחסים וגורמת תסכול ודיכאון.

כדי לא לסבול מטינה אנחנו צריכים לדעת שהרבה מאוד מאיך שנרגיש תלוי בנו.

תלוי באופן שבו אנחנו מנהלים את עצמנו.

אם נבין שאנחנו אחראים לעצמנו ,לא ניכנס למצבים של טינה כלפי אחרים.

דפנה שם טוב – עד כאן להיום חברים יקרים. נמשיך בעוד קטעים בקרוב

דפנה שם טוב על הורים נוטשים

דפנה שם טוב: הורים נוטשים

להיוולד כתינוק חסר ישע לזוג הורים זה לגמרי עניין משמעותי!
להורים יש שליטה מוחלטת על התינוק שנולד.
מעצם המצב הזה יכולים להתפתח כל מיני טעויות ועיוותים ביחס של ההורים כלפי ילדם:
יכולה להתפתח עריצות ושתלטנות.
יכולים להתפתח זלזול וציניות. יכולות להתפתח האשמות, אכזבות, פינוק יתר והרשימה עוד ארוכה מאוד.

הורים נוטשים!

אני רוצה להתייחס היום לעיוות מסויים ביחסים בין הורים לילדים. והוא: "הורים שנוטשים".
בהורים שנוטשים אני לא מתכוונת דווקא לנטישה פיזית . אני מתכוונת ליחס של הורים שלא נתנו מספיק טיפוח חום ואהבה. כשהורה לא מסור לילד ולא מכוונן אליו, הילד מקבל מסר שהוא חסר ערך. הילד לא יכול לטפל בעצמו ולתת לעצמו אישורים וחיזוקים כי הוא אינו בוגר מספיק. הנטישה על ידי ההורה יכולה להביא אותם למסקנה שהם פגומים וחסרי ערך. זוהי תחושה כואבת וקשה. זוהי תחושה שונה לגמרי מתחושה של ילדים שמרגישים מקובלים ואהובים על ידי הוריהם.

ומה קורה אז?

אותם ילדים שננטשו כשהם מתבגרים הרבה פעמים לא יודעים לדאוג לצרכים של עצמם, ילדים כאלה שננטשו גדלים עם כאב פנימי עמוק. כאב של פחד מנטישה. כאב שאומר: "אולי אני לא מספיק טוב?" והכאב הזה בא לידי ביטוי כמעט בכל היבט בחיים הבוגרים:

  • היסוס במערכות יחסים עם חברים
  • חשש במקומות עבודה
  • חשש בזוגיות
  • ועוד ועוד…

התחושה הזאת שאני אדם סוג ב כואבת מאוד

במקרה הטוב יודעים אותם ילדים כי הם אינם סוג ב, אבל הם מבינים את זה רק בשכל. הרגש עדיין ממשיך להכאיב. כמו מסקנה גורלית כזו שנדבקה אז באותם שנים כשהיו ילדים. אז באותם השנים שכל כך רצו והיו כמהים לאהבת ההורה המטפל. אהבה שלא הגיעה.

ואז נשאר געגוע. כמו בור ללא תחתית. געגוע שיאהבו אותי. שיתנו לי אישור. ולא משנה כמה אישורים ואהבה אותו אדם מבוגר שהיה ילד נטוש יקבל בחייו -הבור לא יתמלא!
הצלקת תמשיך להכאיב. הפקפוק העצמי ימשיך לכרסם

אז מה עושים?

וכמו בהרבה מצבי  בחיים הבנת הבעיה היא חלק מאוד גדול מהפתרון. כך שאם נבין מדוע אנו מרגישים חסרי ערך זה כבר יהיה בדרך לריפוי מלא. גם אם ננטשנו בילדות.

דילוג לתוכן