אקלים משפחתי

לכולנו משפחה זה דבר מאוד חשוב ויקר.

יחד עם זאת ואולי דווקא בגלל זה, לפעמים יש דיסוננס בין הרצון לאקלים משפחתי אוהב נעים ומחבק לבין המציאות.

במציאות עלולים להיווצר קונפליקטים, אכזבות, רצונות סותרים, אכזבות, פגיעות ועוד ועוד.

אם נזכור לשמור על מספר כללים. כללי בסיס הרבה מהדברים שמניתי יכולים מאוד להשתפר וגם להיפתר בדרכים כאלה ואחות.

אז קודם כל התקשורת והשיח

כאן נציין שמאוד כדאי להכיר ולהבין את שיח ה-"אימגו".

שיח ה-"אימגו" מטרתו לשפר את התקשורת וההבנה ההדדית בין האנשים הוא מבוסס על ההנחה שכולנו נושאים בתוכנו דימויים פנימיים מכל מיני התקשרויות

שיח ה-"אימגו" הוא כלי מרכזי שבו הדובר משתף בחוויותיו, ברגשותיו ובצרכיו, והצד השני מקשיב באופן פעיל ומעמיק.

ההקשבה אינה רק שמיעה של המילים, אלא ניסיון אמיתי להבין את עולמו הפנימי של האחר, להרגיש את מה שהוא מרגיש ולראות את הדברים מנקודת המבט שלו.

מה מאפיין את שיח ה-"אימגו"?

הקשבה אמפתית:

המאזין מתמקד בהבנת המסר הרגשי של הדובר, ולא רק במילים עצמן.

שיקוף:

המאזין משקף את מה שהוא הבין מהדובר, כדי לוודא שהבין נכון.

אימות רגשות:

המאזין מאמת את רגשות הדובר ומראה שהוא מבין את הקושי או הכאב שהוא חווה.

הימנעות משיפוט:

המאזין מקבל את הדובר ללא שיפוט, גם אם הוא לא מסכים עם דעותיו.

התמקדות בצרכים:

השיח מתמקד בצרכים הרגשיים של כל אחד מהמתקשרים

מהם היתרונות של שיח ה-"אימגו"?

שיפור התקשורת:

שיח ה-"אימגו" מלמד  כיצד לתקשר בצורה פתוחה, כנה והבונה.

העמקת הקשר:

השיטה מעמיקה את ההבנה ההדדית בין האנשים ומחזקת את הקשר הרגשי ביניהם.

פתרון קונפליקטים:

שיח ה-"אימגו" מספק כלים יעילים לפתרון קונפליקטים בצורה בונה.

השיח יכול לעזור להתמודד עם קשיים שונים, כגון:

תקשורת לקויה:

קושי להביע רגשות, חוסר הבנה הדדית, ויכוחים חוזרים ונשנים.

קושי לפתור קונפליקטים:

מאבקי כוח, חוסר יכולת להתפשר.

פציעות מהעבר:

חוויות קודמות מהילדות המשפיעות על היחסים הנוכחיים.

אבני דרך נוספות שיכולות לתרום לאקלים ואוירה המשפחתית:

רצוי שההתנהלות בבית תהיה קרובה להתנהלות שמתרחשת כשאתם בחברת אנשים נוספים

מחשבה מסוג זה שומרת על מצב מכבד מאופק ורגוע אחד כלפי השני ומייצרת גבולות ומונעת מצבים שגורמים להתייחס אחד לשני כמובן מאליו.

תקשורת בוגר בוגר

הפירוש הוא שלא מדברים אחד לשני ממקום הורי או ממקום ילדי, לא לערבב תפקידים וסמכויות

יש תפקידים להורים ויש תפקידים לאחים. חשוב להקפיד על כך.

התחשבות סובלנות והקשבה לצרכים של כל אחד.

רצוי מאוד שכל אחד ילמד לכבד את הצרכים האינדיבידואלים של האחר בזמן קונפליקטים ולהפנים

שיש דעות שונות או רצונות שונים ולדעת להתפשר, ולהבין איפה אפשר למצוא את דרך האמצע.

תודה עד הפוסט הבא – דפנה שם טוב מטפלת אישית, זוגית ומשפחית

דפנה שם טוב: משיכה בריאה כיצד נבחין ונדע?

הרבה פעמים עולות השאלות לגבי משיכה בין המינים.

אני נמשכת/ך אליו/ה אבל אני כל כך לא מעריכה/ך אותו/ה.

אז למה אני נמשך/ת?

או הפוך…

אני כל כך מעריכה אותו/ה אבל לא נמשך/ת

למה זה קורה לי?

לפעמים  שאלות האלה רלוונטיות לא רק בינו לבינה אלא גם בעוד סיטואציות בין אנשים.

סיטואציות בין חברים, משפחה, עבודה…

וזה מוביל אותנו לעובדה שיש משיכה בריאה ויש משיכה מתוך חסך…

מה מאפיין את שני סוגי המשיכות?

משיכה בריאה מבוססת על הערכה הדדית, חיבור ברמה רגשית ואינטלקטואלית ואמון ובטחון.

במשיכה בריאה אנחנו יכולים להיות עצמנו בלי צורך להעמיד פנים.

במשיכה בריאה הצרכים שלנו מתמלאים וגם נרצה להתחשב בצרכים של השני…

מה מאפיין משיכה לא בריאה?

במשיכה לא בריאה יהיו מרכיבים של תלות מוגזמת.

כאילו בשני יש תכונות שאין לנו ואנחנו נמשכים למלא את החלל שבתוכנו.

יהיו קצת פחדי נטישה…

במשיכה לא בריאה תהיה תחושת שהביטחון העצמי קצת מעורער או מאותגר…

כאילו צריך להוכיח משהו…

איך נדע ואיך נבחין כשעולה בנו התלבטות?

כאן זה נראה מאוד ברור…

 כשזה כתוב  ככה..

אבל במציאות הדברים יותר מורכבים להבנה

במערכת היחסים טובה ומכבדת ,טוב לנו בעור של עצמנו…

הצרכים שלנו נענים ומסופקים.

במשיכה לא בריאה יש יותר הפעלה רגשית.

הרבה פעמים נוטים לחשוב שזה טוב שזה מעיד על אהבה…

אבל זה לא נכון ואלה אינם רגשות מהסוג הרצוי…

אלה רגשות של מתחים לאו דווקא טובים שהגוף מעלה בשעת מתח ואנחנו הרבה פעמים טועים בפרשנות של רגשות אלה וחושבים שזו אהבה או התאהבות.

כשרגשות כאלה קורים לנו, חשוב שלא להתבלבל ולא לפרש לא נכון.

הסכנה היא שאם נרגיש את התחושות האלה של המופעלות הרגשית, נבלבל בין חסך לאהבה…ונספר לעצמנו שזה מעיד על משהו טוב.

חשוב שנבין ונבחין מה בדיוק קורה לנו ומאיזה חסכים אנו פועלים רגשית…

רגשי אשמה / דפנה שם טוב

רגש אשמה הוא רגש מאוד לא נעים.

הוא מופיע בדרך כלל גם ברמה הקוגניטיבית וגם ברמה הרגשית ותחושתית.

ברמה הקוגניטיבית הוא מופיע בצורת מחשבות. מחשבות כגון:

"לא התנהגתי נכון, פגעתי, העלבתי, גרמתי סבל למישהו…גרמתי לאנשים להתאכזב ממני….וכו וכו".

במצבים כאלה מאוד כדאי לפעול, ואפשר לפעול…אפשר להתנצל, אפשר לשנות התנהגות, אפשר לדבר על…

יש עוד דרכי פעולה אופרטיביות שעדיפות על שקיעה ברגשי אשמה…

ויש עוד סוג של רגשי אשמה – רגשי אשמה על רגשות.

הרבה פעמים נוצר פער בין מה שאנחנו רוצים להרגיש כלפי האנשים סביבנו, לבין מה שאנו מרגישים בפועל.

אנחנו רוצים להרגיש אהבה וחיבה וחום לילדים שלנו, לבני הזוג שלנו ,להורים שלנו.

נוצרים פערים בין הרצוי למצוי

רוצים להרגיש אהבה להורה מזדקן ובמקום מרגישים עצבים וחוסר סבלנות.

רוצים להרגיש חום ואהבה לילד שלנו ובמקום זה מרגישים סלידה…

רוצים להרגיש אהבה לבן זוג ובמקום מרגישים אדישות.

כשכל הפערים האלה קורים, מאוד חשוב להתייחס לזה נכון.

מאוד חשוב לתת לגיטימציה לתחושות האלה ולא להרגיש אשמה.

צריך להבין שהלב שלנו הוא איבר לא רצוני.

הרגשות שלנו הן איבר לא רצוני שאין לנו שליטה עליו.

נכון שיש אפשרות לעדן את הרגשות הלא רצויים.

יש אפשרות להתאמן ברגשות חיוביים

אבל הרגש הבסיסי הראשוני שמופיע אינו בשליטתנו.

הרגש מופיע ללא שיננו וללא שהיזמנו אותו.

הרגש נוצר ממצבור חוויות שיצרו אותו.

אנו יכולים לעבוד איתו כמו שעובדים עם חומר גלם.

אבל לא להיות מאוכזבים מעצמנו שעלה בנו רגש שלא תואם את רמת אהבתנו לזולתנו.

עד לפוסט הבה ניתן לראות עוד חומרים בדף הפייסבוק או באינסטגרם דפנה שם טוב – מטפלת פרטנית זוגית ומשפחתית

על החשיבות של הזהות העצמית בהקשר לחרדה חברתית וחוסר ביטחון / דפנה שם טוב

הרבה פעמים תוקפות אותנו תחושות של חוסר בטחון, חרדה חברתית, פחדים מ-איך שאנחנו נתפשים על ידי הזולת?

בדרך כלל אפשר להמעיט את הסבל הכרוך בכך על ידי החלפת מחשבות טורדניות חרדתיות במחשבות בוגרות ורציונליות.

להפחת את המשמעות שאנחנו מייחסים למה שחושבים עלינו  לחזק את הביטחון העצמי ולפתח מיומנויות תקשורת מוצלחות.

יש עוד נושא שיכול מאוד לעזור לנו להפחית את התחושות הלא נעימות הללו, והנושא הוא מודעות לזהות העצמית שלנו.

ההבנה של מי אנחנו היא מאוד חשובה:

• מהן תכונות האישיות שלנו?

•  מה הסגנון של האישיות שלנו?

מאוד תורם לביטחון עצמי ולתחושת מקורקעות.

כל סגנון בא עם סט של ערכים, אמונות, ולכל סגנון יש את הקסם שלו.

ההבנה של איזה טיפוס אנחנו יוצרת תחושות מאוד טובות וחשובות.

יוצרת אהבה לעצמנו, מגדירה אותנו ואפילו מובילה אותה להגשמה של סגנון החיים שלנו.

בסיפור ילדים תמיד מסתתרת תובנה פסיכולוגית עמוקה.

הסופר ברונו בטלהיים כתב את הספר קסמן של אגדות, שבו הוא מנתח את המסרים הפסיכולוגיים הנמצאים באגדות הילדים הקלאסיות.

אז לענייננו יש את סיפור הברווזון המכוער.

זהו סיפור על ברבור שגדל במקרה בלהקת ברווזים ותמיר הרגיש את עצמו שונה ומכוער.

יום אחד עברה בשמיים להקת ברבורים ובעצם הברווזון ראה שהוא בכלל ברבור.

מיד חזרה אליו זהותו והוא הרגיש יפה תואר…

סיפור זה ממחיש כמה חשוב להיות מוגדר לעצמך, ולדעת מי אתה ומה אתה באמת!

זה מאוד מגדיל את הביטחון העצמי, ומונע הרבה ספקות.

ספקות כגון: מה חשבו עלי, מה אמרו עלי, האם עשיתי רושם טוב וכו וכו וכו.

מה קבוע בנו ומה נתון לשינוי? דפנה שם טוב

פעמים רבות יש בנו בלבול סביב מי אנחנו?

לפעמים אנחנו לא מבינים האם מה שמניע אותנו זה האופי שלנו?

או שאולי הפצעים שלנו?

או שאולי הפחדים שלנו?

איך נבחין ואיך נדע?

כדי לדעת אנחנו צריכים להיות מודעים לשני מרכזים שקיימים בתוכנו:

יש מרכז  משמעותי שנמצא בתוכנו והוא יציב וקבוע.

המרכז הזה יותר קשור ליחס הבסיסי שלנו לנושאים כלליים בעולם.

ולא לנושאים אישיים ורגשיים.

ויש מרכז שקשור ליחסים הרגשיים שלנו עם העולם, והוא בהתפתחות תמידית.

מהו המרכז הבסיסי והקבוע?

למה הכוונה?

יש שוני בסיסי בין אנשים.

שוני ששייך למרכז הקבוע של כל אחד ואחד.

לדוגמא, אפשר למצוא אנשים שטיולי טבע מאוד אהובים עליהם.

וישנם כאלה שלא.

יש אנשים שעבורם לצייר זו חוויה מדהימה ויש אנשים שזה לא "מדבר" אליהם.

יש אנשים שאוהבים עבודת כפיים או עבודה עם תוצר מוחשי, ויש אנשים שנמשכים לעולם המוסיקה ורוצים להתמקצע בזה.

ויש עוד המון דוגמאות, שמוכיחות את ההבדלים בין גרעיני האישיות הקבועים של כל אחד ואחד.

יש סיפור חמוד שמדגים את זה.

מעין אגדת עם כזאת, אבל שיש בה המון מוסר השכל.

הסיפור מספר שפעם החיות ביער החליטו להקים בית ספר.

הם בנו מערכת שעות.

למשל ,ביום ראשון בשעה ראשונה יהיה שיעור זחילה.

בשעה שנייה יהיה שעור תעופה.

וכך הלאה…

בשיעור זחילה הציפור קבלה ציון נכשל ופצעה את הבטן.

בשיעור תעופה הנחש ממש לא הצליח וקיבל בלתי מספיק.

וכו וכו וכו…

זוהי מטאפורה שמראה על השוני בין הנטיות האישיותיות השונות.

נטיות והעדפות בסיסיות אשר שונות אחד מהשני ומאפיינות כל אחד.

וזה היופי וזו הייחודיות.

ואיזה מרכז באישיות שלנו הוא מרכז שמתפתח ומשתנה?

זהו מרכז אשר שייך לכל אותם דברים אשר אנחנו רוצים להשתפר בהם.

זהו מרכז ששייך למערכות יחסים רגשיות.

עם עצמנו ובתוכנו ועם הסובבים אותו או עם המציאות החיצונית סביבנו.

רובנו שואפים להיות עם ביטחון עצמי מספק.

שואפים להיות אנשים אופטימיים.

שואפים להיות יותר שלווים, יותר סבלניים, פחות חרדים וכן הלאה…

וזה הגרעין המתפתח.

שינויים אלה של צמיחה יכולים לנבוע מכל מיני גורמים.

ממערכות יחסים, מנסיון חיים, ומכל גורם כלשהו שנקרה בדרכינו וגורם לנו למקסם את עצמנו.

המודעות לשני הצירים הללו לשני המרכזים הללו בתוכנו, של הגרעין הקבוע ושל הגרעין המשתנה מאוד חשובה.

זוהי מודעות שתביא לבהירות בהבנת עצמנו, ותאפשר לנו להגיע להישגים גדולים עם עצמנו.

הישגים גם בפיתוח הגרעין/המרכז הבסיסי שבאישיותנו, וגם בפיתוח הגרעין /המרכז המשתנה.

ראש השנה העיר כמעט בכולנו תחושות מאוד משמעותיות.

חגיגיות, משפחתיות, זכרונות ילדות טובים ולא טובים ועוד ועוד.

בדרך כלל אנו נוטים לצפות מהאנשים שאנו חיים איתם שיתאימו את עצמם להרגלים שלנו.

אנחנו נוטים לשכוח שכל אחד הגיע מתרבות משפחתית שונה משלנו ולכן עלולה להיות התנגשות מנטלית בין שני בני הזוג.

האחד ירצה לחגוג עם הרבה אנשים והשני עם מעט.

האחד ירצה לטייל בחג ביחד עם משפחתו הרחבה והאחר ירצה לטייל בפרטיות.

 

האחד ירצה לחגוג את החג בבית מלון והאחר ירצה בבית

ושלא נדבר על הבדלים בתפיסה הדתית…האם אחד מבני הזוג יותר מקפיד או פחות פחות מקפיד בתפיסתו הדתית לגבי החג.

קיימים גם הבדלים לגבי ההוצאות הכספיות הכרוכות בחג שעלולים לגרור מתחים אינסופיים.

החכמה היא לנהל את הדברים ממש בתבונה ולדעת שלעבור את החג בהרמוניה זה שם המשחק!

• לדעת שזה אתגר.
• הכי קל לשבור.
• הרבה יותר קשה לבנות.

לדעת שעיני ילדנו, הורנו נשואים אלינו בתקוה לראות שלום ושמחה.

ולא עצבות זעם ומרירות.

 

אז איך נעשה את זה?

קודם כל יש להיות במודעות אישית לכל הקשיים הנ"ל.

שנית, הצבת מטרה להצליח להתגבר ולהיות בטוב.

צריך לראות באיזה אזורים הפרטנר שלנו יכול להתגמש והיכן פחות.

אפשר למצוא דרכים אלטרנטיביות לצרכים בסיסיים שיענו ויתנו פתרון לשני הצדדים.

כשבני הזוג מסתגלים אחד לשני ומטמיעים את המנטליות אחד של השני נוצרת אווירה משפחתית מלוכדת.

אנחנו פועלים הרבה פעמים על מצב "אוטומט" ונופלים לצרכים האוטומטים שלנו.

במקום לשרת צרכים אוטומטים כדאי לקבוע יעדים.

ואז היעד לא נכפה עלינו מכוח התניות מהעבר, אלא אנחנו הקובעים וה-"הגה" בידנו.

 

איזו תחוש מדהימה זה לדעת שאנחנו הנהגים:

• שאנחנו נצליח.

• שאנחנו נקבע.

• שאנחנו לא עבדים של אף התניה מהעבר.

ואם נחליט אז גם נצליח.

הכי חשוב להתחיל בהחלטה.

בהצלחה לכולנו דפנה שם טוב לשירותכם

פרויד וההיבט הרוחני / דפנה שם טוב

פרויד הוא בין הראשונים שעסק בחקר העולם הפנימי של העצמי.

חקר זה מאוד מפתח את המימד הרוחני שבנו.

פרויד ראה שבאמצעות החלומות, באמצעות אסוציאציות חופשיות, באמצעות תחושות בטן חזקות, נוכל לקבל מתוך עצמנו ידע על עצמנו.

חיים מתוך מטרה נעלה להשביח את הנפש שלנו ימלאו אותנו תקוה משמעות ושמחה.

חיים של אומץ לב, סקרנות ויכולת התמודדות לא שייכים לגורל, למצב כלכלי ולתנאים חיצוניים.

זה רק עניין של מודעות ותרגול!

 

אלה חיים שגורמים לנו להיות בהתפתחות רוחנית מתמדת!

התפתחות היא דבר נפלא.

כשרואים צמח מתפתח, גורים שמתפתחים, תינוקות שמתפתחים הנפש שלנו מתרחבת ומשתאה.

 

ואיך אנחנו כבוגרים מתפתחים?

איך אנחנו מתפתחים נפשית ותודעתית?

יש הרבה כיווני התפתחות כגון מסלולי לימוד, חוויות שנצברות, מערכות יחסים עם האנשים שסובבים אותנו.

ויש עוד מסלול התפתחות סמוי מהעין.

שפרויד היה אחד התורמים הגדולים בהיסטוריה של התרבות המערבית להתפתחות החלק הזה.

התפתחות על ידי תשומת לב  לעצמי שלנו.

לסבל לנו למצוקות. להבין ממה זה נובע.

תשומת לב לגורמים שיוכלים לגבור על הסבל ולהשאיר אותנו עם החמלה שלנו, האהבה שלנו, והתבונה שלנו.

הבעיות השונות אורבות לפתחינו מכל כיוון ובכל תחום.

הפוטנציאל שלנו להישבר וליפול הוא מאוד גדול לצערנו, מול מחלה, מול זקנה, מול חלומות ותקוות שלא מתגשמים.

אם נוסיף לכל מה שאנחנו עוברים מימד נוסף הוא הבנת העצמי, ההתפתחות הרוחנית שלנו תהיה עצומה והשמיים יהיו הגבול.

ולמעשה זה טעם החיים האמיתי.

לעמוד באתגרים ולהיות בטוב.

אם נצליח לראות בכל מה שאנו חווים אתגר.

אם נצליח להבין מה האתגר מזמן לנו לא יהיו מאושרים מאיתנו.

נוכל להיות כל הזמן במצב של צמיחה.

פשוט נלמד להוסיף תובנות רוחניות ונפשיות לכל מה שפוקד אותנו.

כשהמטרה לשמור על שמחה ואופטימיות עומדת כמטרה נעלה.

נלמד לייצר תבנית חדשה במוחנו.

תבנית ההתגברות.

תבנית המודעות לעצמנו. תבנית שמשרטטת את הקשיים שלנו מול האתגרים שאנו פוגשים בחיינו.

את התבנית הזאת לא מלמדים בבתי הספר.

גם  רוב ההורים לא משקיעים הרבה אנרגיה וזמן ללמד את ילדיהם את תבנית המודעות.

ההורים עסוקים בהקניית הרגלי ניקיון וסדר.

ההורים עסוקים בתמיכה בפונקציות ההתפתחותיות.

תמיכה בפן הלימודי.

הרשמות והסעות לחוגים.

עזרה בניהול חיי החברה.

אין ספק שאלה דברים מאוד חשובים.

אבל כמה זמן נשאר לפיתוח הצד הרוחני, לא הרבה, אם בכלל…

כמה זה חשוב להפוך את כל מה שאנו פוגשים להזדמנות לצמיחה ולחקר עצמי.

ואף יותר מכך.

כל רגש קשה שאנו פוגשים נובע מפצע קדום.

 שעכשיו בעקבות התחושה הקשה יש לו הזדמנות להיחקר להתגלות, ולהתרפא.

אז איך מתמודדים עם תחושת קורבנות?

לעיתים רבות אנו שומעים שזה לא טוב להיות קורבן או יותר נכון להרגיש קורבן!

נהוג לחשוב שאם מישהו מרגיש קורבן זה אומר שהוא לא לוקח אחריות על חייו.

אבל לדעתי זה בדיוק להיפך!

 

מעז יצא מתוק

דווקא כשמישהו מבין את העוול שעשו לו זה מעצים אותו ומפתח אותו.

הוא מתחיל להבין הרבה דברים על החיים שלו.

מתחיל להרגיש כלפי עצמו רגשות חיוביים.

מפסיק להאשים את עצמו ולהרגיש מתוסכל מעצמו.

וזה מאוד הגיוני.

 

למה ילד חסר אונים שפגעו בו צריך לדחוק את זה?

להיפך!

ודווקא אחרי שיש קבלה והבנה של העוול שנעשה מתאפשר תהליך של צמיחה.

כי במהותנו אנחנו רוצים לצמוח.

רוצים להתפתח ורוצים שיהיה לנו טוב.

רוצים להגשים את עצמנו.

כך שאם נצליח לחיות בצורה אותנטית ונאמנה למציאות חיינו יהיה לנו טוב.

הדברים יהיו מובנים ופרושים לנגד עיננו.

• ללא רגשות אשם.
• ללא רגשות תסכול.
• בלי להאשים.

רק להבין ורק להתבונן.

רק ככה נוכל לפתח את אישיותנו למקומות הטובים והרצויים לנו.

אז צריך לזכור שאנחנו לא מתקרבנים.

אנחנו ראליים אמיתיים ואמיצים!

דפנה שם טוב: ההבדל בין כעס וטינה

תחושה של כעס זה דבר טבעי.

הכעס מופיע מול מצבים שבהם אנחנו מרגישים שפוגעים בנו, או באנשים שחשובים לנו.

הכעס הוא כמו פעמון אזעקה שמתריע על היתכנות של בעיה מסביבנו.

ואכן אנו יכולים להתגייס לפעולה מיידית שמתאימה לסיטואציה שיצרה את הכעס.

טינה לעומת זאת…

טינה זה משהו אחר.

בדרך כלל מי שחש טינה מרגיש קורבן.

מרגיש פגיעה בערך העצמי שלו.

כשאנחנו שוהים בכעס ומתחילים לפתח חשיבה שלילית על האדם שהכעיס אותנו, אז אנחנו כבר בונים טינה.

טינה? אין שם דברים חיוביים

הטינה  לא יוצרת שום דבר חיובי ואינה מובילה לשום דבר חיובי.

הטינה מחלישה אותנו.

הטינה מקלקלת לנו מערכות יחסים וגורמת תסכול ודיכאון.

כדי לא לסבול מטינה אנחנו צריכים לדעת שהרבה מאוד מאיך שנרגיש תלוי בנו.

תלוי באופן שבו אנחנו מנהלים את עצמנו.

אם נבין שאנחנו אחראים לעצמנו ,לא ניכנס למצבים של טינה כלפי אחרים.

דפנה שם טוב – עד כאן להיום חברים יקרים. נמשיך בעוד קטעים בקרוב

דפנה שם טוב: הורים נוטשים

להיוולד כתינוק חסר ישע לזוג הורים זה לגמרי עניין משמעותי!
להורים יש שליטה מוחלטת על התינוק שנולד.
מעצם המצב הזה יכולים להתפתח כל מיני טעויות ועיוותים ביחס של ההורים כלפי ילדם:
יכולה להתפתח עריצות ושתלטנות.
יכולים להתפתח זלזול וציניות. יכולות להתפתח האשמות, אכזבות, פינוק יתר והרשימה עוד ארוכה מאוד.

הורים נוטשים!

אני רוצה להתייחס היום לעיוות מסויים ביחסים בין הורים לילדים. והוא: "הורים שנוטשים".
בהורים שנוטשים אני לא מתכוונת דווקא לנטישה פיזית . אני מתכוונת ליחס של הורים שלא נתנו מספיק טיפוח חום ואהבה. כשהורה לא מסור לילד ולא מכוונן אליו, הילד מקבל מסר שהוא חסר ערך. הילד לא יכול לטפל בעצמו ולתת לעצמו אישורים וחיזוקים כי הוא אינו בוגר מספיק. הנטישה על ידי ההורה יכולה להביא אותם למסקנה שהם פגומים וחסרי ערך. זוהי תחושה כואבת וקשה. זוהי תחושה שונה לגמרי מתחושה של ילדים שמרגישים מקובלים ואהובים על ידי הוריהם.

ומה קורה אז?

אותם ילדים שננטשו כשהם מתבגרים הרבה פעמים לא יודעים לדאוג לצרכים של עצמם, ילדים כאלה שננטשו גדלים עם כאב פנימי עמוק. כאב של פחד מנטישה. כאב שאומר: "אולי אני לא מספיק טוב?" והכאב הזה בא לידי ביטוי כמעט בכל היבט בחיים הבוגרים:

• היסוס במערכות יחסים עם חברים
• חשש במקומות עבודה
• חשש בזוגיות
• ועוד ועוד…

התחושה הזאת שאני אדם סוג ב כואבת מאוד

במקרה הטוב יודעים אותם ילדים כי הם אינם סוג ב, אבל הם מבינים את זה רק בשכל. הרגש עדיין ממשיך להכאיב. כמו מסקנה גורלית כזו שנדבקה אז באותם שנים כשהיו ילדים. אז באותם השנים שכל כך רצו והיו כמהים לאהבת ההורה המטפל. אהבה שלא הגיעה.

ואז נשאר געגוע. כמו בור ללא תחתית. געגוע שיאהבו אותי. שיתנו לי אישור. ולא משנה כמה אישורים ואהבה אותו אדם מבוגר שהיה ילד נטוש יקבל בחייו -הבור לא יתמלא!
הצלקת תמשיך להכאיב. הפקפוק העצמי ימשיך לכרסם

אז מה עושים?

וכמו בהרבה מצבי  בחיים הבנת הבעיה היא חלק מאוד גדול מהפתרון. כך שאם נבין מדוע אנו מרגישים חסרי ערך זה כבר יהיה בדרך לריפוי מלא. גם אם ננטשנו בילדות.