ההשלכות שלנו / דפנה שם טוב

אנחנו צריכים להבין שיש מצב בו אנחנו מרגישים רחמים על מישהו.

זה יכול להיות קשור לתהליך פסיכולוגי שנקרא "השלכה" (Projection) ולתחושת הזדהות עמוקה עם חוויות של אחרים.

ביום יום, כשאנחנו רואים מישהו במצוקה או במצב קשה, התחושות האלו יכולות לעורר בנו זיכרונות או רגשות שאנחנו חווים בעצמנו או חווינו בעבר.

זה יכול להיות בגלל חוויות כאב שאנחנו עברנו, ופעמים רבות התחושות שאנו חווים כלפי האחר הן למעשה השתקפות של רגשות וחששות פנימיים שלנו.

הרבה פעמים אנו טועים!

כשהלב שלנו מתכווץ מתוך מחשבה שהאחר במצוקה זו למעשה טעות.

המערכת הפנימית שלנו מתוך "המשקפיים שלה" מלבישה פרשנויות שאינן נכונות.

רחמים על אדם אחר נובעים מרגשות אישיים של כאב מהעבר ששוכנים בנו ואז נוצרת מעין תחושת סולידריות  וכאילו חיבור למצבו של האחר.

זה לגמרי מנגנון השלכתי…

אנו מפרשים מציאות מתוך העולם פנימי שלנו.

ישנה דרך לדעת אם זו השלכה או לא.

כאשר אנו רואים התנהגות של מישהו וצבט לנו הלב או שיש לנו תחושת מועקה, סביר להניח שזו השלכה…

לעומת זאת, אם אנו יושבים לשיחה עמוקה עם מישהו: ילד, הורה, חבר או כל אחד אחר ומשוחחים עימו שיחה עמוקה על מצב מסויים וממש מבינים מה עובר עליו לפי דבריו, זו אינה השלכה, זו הבנה ואמפטיה ואז גם זה מרגיש אחרת בגוף.

אילו אינן דקירת כאב….אלה משהו אחר.

זה משהו יותר שכלי תבונתי.

בדרך כלל זה גם יבוא עם יותר אופטימיות ועם פתרונות אופרטיביים.

ולא כמו בהשלכה…

שם יש תחושות אחרות. עצובות ויותר מציקות.

איך לגרום לעצמנו להרגיש תחושת אמפטיה?

אמפתיה זה רגש מאוד חשוב בכל מערכת יחסים.

אמפתיה מרככת אותנו, מחברת אותנו, ומרגיעה אותנו ואת האחר בזמנים של קונפליקטים או חיכוכים נוספים.

האבסורד הוא שיש פער עצום בין השכיחות של המילה אמפתיה לבין הידיעה שלנו איך מייצרים את אותה אמפתיה מיוחלת.

אז אולי כדאי להקדיש לזה מספר מילים.

כשאנחנו מבחינים שהאדם מולנו נגוע ברגש מסויים, עלינו ללמוד לעשות מספר תהליכי חשיבה כדי שבאמת נצליח לייצר כלפיו אמפתיה.

אז למעשה השלב הראשון הוא לנסות להיזכר באירוע שקרה לנו, אשר במהלכו הרגשנו רגש דומה לרגש שהאדם מולנו מרגיש.

הרבה פעמים אנחנו בטעות מנסים להשוות אירוע לאירוע.

וכאן טמונה הסכנה.

אם נשווה אירוע לאירוע נרגיש שמאוד קשה לנו לדייק.

מיד יתחילו לצוץ אצלנו כל מיני מחשבות.

מחשבות כגון: "זה לא דומה, זה כן דומה, זה יותר קל , זה יותר קשה, זה לא אותו דבר", וכו וכו'.

לעומת זאת, אם ניזכר ברגש שהרגשנו באירוע ספציפי ,תוכל להגיע אלינו ההבנה העמוקה באשר לרגשות הזולת.

אני אתן דוגמא מאוד קיצונית, אבל היא כנראה תבהיר את התאוריה הנ"ל…

הדוגמא היא כזאת:

נניח שאני מבקרת חברה פצועה בבית חולים.

חברה שנפצעה בתאונת דרכים שמתלוננת על כאבים עזים ברגליים.

ונניח שכדי לחוש בלב וברגש ובנפש אמפתיה עמוקה למצבה.

עולה בי תמונה שחתכתי סלט ונחתכתי באצבע בסכין חדה.

ברור שאין אפשרות להשוות בין אדם פצוע שנחתך באצבע כשהכין סלט, לבין אדם שנפצע בתאונת דרכים והוא מאושפז בבית חולים.

אבל אם אני מתחברת רגע לזיכרון של כאב פיזי חזק ולא משנה ממה, אני אבין רגשית את כאבי החברה הפצועה.

לא רק אבין שכלית. אבין רגשית, בגוף.

וזו אמפתיה עמוקה. להעלות תמונה בראשי של תחושה בגוף שהרגשתי זה מאוד חשוב לאמפתיה.

בשעת כאב, תסכול, העלבות וכו' המוח האחורי שלנו לא מבחין במה הגיוני ומה לא.

המוח שולח כאב רגשי שמכווץ אותנו. הרבה פעמים גם אם זה קטן וטיפשי.

לאחר מכן אנחנו יכולים לעבד את האירוע, להרגיע את עצמנו.

לנחם את עצמנו אבל בהתחלה אנחנו מתכווצים מרגש…ולזה כדאי  להתחבר…לזיכרון כזה…

זה מדייק מאוד את הבנת הרגש של האחר, ומקרב לבבות…